בדיוק הסתיימה לה עונה נוספת של הסדרת ריאליטי ישראלית, המציגה חשיפת חיי היום - יום במשך שנה שלמה, של אנשים לא ממש שגרתיים, דרך צילום וידאו אישי.

קראתי בפייסבוק את פוסט סיכום השנה, של חברי היקר והוותיק, שהשתתף בעונה זו,

בו הוא כתב, ששיתוף חייו הפרטיים, ללא צנזורה, העמידה אותו לא פעם בצורך להוכיח לעצמו, שהוא מסוגל להיות טוב יותר לעצמו ולבת זוגו.

החשיפה גרמה לו לביקורות מחזקות מחד, ולסטירות לחי אשר הביאו אותו לחשוב על שינוי דרכי התנהגות, מאידך.
השיתוף גרם לו לראות את חייו ולרצות לתקן.
הוא סיפר, שזו דרך טיפול נפלאה, להכרה ולתיקון עצמי ומשפחתי.
בעודי קוראת את הפוסט שלו, התמלאתי גאווה.
הנה... יש לי הוכחה, שהדרך אותה בחרתי, אכן מולידה הררי תוצאות משמעותיות,

עוצמתיות, המוערכות כחוויית מסע של פעם בחיים, בטווח זמן יחסית קצר.

לקחתי על עצמי את תפקיד הפסיכולוגית, המטפלת... שאלתי את השאלות הקשות...

ובעודי שוכבת על ספת החפירות... בקליניקה הדמיונית שלי, בחרתי לענות לשאלות הרבות שבי, את התשובות הכי אמיתיות, קשות ובועטות שיכולתי... וכל זה, תוך כדי שיתוף בפייסבוק.

ראיתי זאת כיומן אישי... לא עניין אותי מי קורא.
לא התעסקתי באשר יאמרו עליי. רק את הפידבקים החזקים ביותר, לקחתי איתי ...
את זה ש... אני השראה, אישה חזקה וששמחת החיים שבי, ניכרת בכתיבה,

שמרגישים שאני שלמה ומאושרת מההחלטה שלקחתי, לסיים את פרק הנישואין בחיי...

בחצי שנה כגרושה... או כ... רווקה בשנית, התעצמתי והתעשרתי.
לא חלבתי אף אחד!!... עשירה ומועשרת, בעיקר בתוכני הפנימי.
מאותו הרגע המקודש, בו ששחררתי את עצמי מחיי הקודמים, מתוך בחירה והכרה,

מוצאת עצמי מרסנת הרגלים טמאים, שהוטמעו בעודי נשואה, מחוסר אנרגיה, מתסכולים 

ומלית - ברירה. 

למדתי, לתת לעצמי קרדיט.
לתת לזמן לרפא את הפצעים.
להיות קשובה לאינטואיציה שלי...
לדרוש זמן לעצמי... מגיע לי!!
לוותר לעצמי מעט יותר ולהיות עם יד על הדופק, בענייני ויתור.
לא לפחד מלהיות לבד... לבד, זה לא בודד! חלילה לא מנודה או אובדני.

יש עוד אלפי קונוטציות שליליות. אבל אני לא שם!
לבד, זה מצב זמני, מבורך.

זה זמן לבחון דברים, לעבד, לפרש, לדייק!
דרך הלבד הזה, אפשרתי לעצמי ללמוד ולאהוב את עצמי מחדש.
מ“הלבד הזה“...הצלחתי להבין, איך ארצה ש..ה"ביחד" הבא שיהיה לי, יראה.

ואותו לבד, גרם לי להבין, שעברתי פשרות אין ספור, בעשור אחד. 

ואל לי לעסוק בו... העבר יישאר במקומו.

יש לי הזדמנות פז להיות קשובה לעצמי ולתקן זאת, כדי שהעשורים הבאים יהיו לי,

גן עדן גשמי...
הלבד הזה הוליד לי את הצורך לכתוב ספר.

דרכו הבנתי, שהדרך והרצון לטפל בעצמי, טמונים בי בלבד.