כותב לי קובי, בחור מדהים!!! שעבר איתנו את השנה השניה שאחרי התאונה...

רק היום חשפתי בפניו את היצירה, מאחר והוא מנהל מועדונית של מחלקת הרווחה והוא איש חינוך אדיררררר

לכל הדעות ויעידו הדורות הקודמים שעברו תחתיו... ולא... לא ביקשתי שיגיב בכלל. סתם לשתף.

​

״אז ככה... כתוב נפלא, מלא בכנות ואותנטיות, שונה, לא מתיפייף ולא מנסה לצבוע את החיים בורוד,

אלא מביט למציאות בעיניים, באופן שמאפשר גם לילדים להבין, לקבל, ולהכיל שינוי. הגישה שלך הזו,

אני פשוט מתחבר אליה ואוהב אותה, ככה מכינים ילדים לחיים, ולא מגדלים ילדים בבועה, שיום אחד כשהם מתבגרים, היא מתפוצצת להם בפנים, וגורמת להם לחרדות ו'שיתוק'. ו

במקרה שלך, לא שהיתה יותר מדי ברירה, אבל עדיין. המקום האמיתי הזה, שמסתכל לילדים בגובה העיניים, ה'שיעור' הזה שנלמד למרות או בגלל מה שקרה, ההתאמות שצריך לעשות עקב השינוי שקרה (כי הרי החיים ממשיכים), להסתכל על חצי הכוס המלאה, המסר הזה שהעברת דרך הסיפור,

ואגב, האיורים פשוט נהדרים!
(לא יודע למה, ולמרות שזה שונה, זה זורק אותי ל'הילד הזה הוא אני')
וכשהכול נכתב מתוך חוויה אישית וממקור ראשון, זה מרגיש אמיתי, ובכל משמעות! ולא עוד סתם ספר ילדים.
בנוסף לזה ולא פחות חשוב, למרות הגיהינום שעברת, ותקופה לא קצרה, של חרדות וחוסר ודאות לגבי הבאות, ההתנהלות שלך היתה מופתית.

את זו שהחזקת את כל המשפחה על הכתפיים, גם ברמה המעשית וגם מבחינה הרגשית. לקיחת האחריות שלך וגדלות הנפש, במיוחד ההתנהלות מול אלון,

אני מוריד את הכובע בפניך, אצילית, חכמה, בעלת מודעות גבוהה ועם לב גד
כמה פרגנת לו בספר... באמת כל הכבוד
מאי, את אשה מדהימה ואמא יוצאת מן הכלל ❣״